בימ"ש מחוזי ביטל חיוב מנהל לשאת בחובות החברה מכוח אחריותו האישית והרמת מסך

השופט רון סוקול :

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת א' פריאל, בתיק אזרחי 7019/02 (מיום 10.4.2005), לפיו חויב המערער לשלם למשיבה סך של 9,570 ש"ח נכון ליום 1.12.1998, בשל אחריותו האישית לחובות חברת מנחם אורבך חומרי חשמל בע"מ (להלן: "החברה").

2.         המשיבה עסקה במועדים הרלוונטיים בייצור ושיווק גופי תאורה ושיקומם. החברה עסקה באותה תקופה בשיווק מוצרי חשמל, ובין היתר רכשה מוצרים מהמשיבה. המערער שימש כמנהל החברה, והיה בעל מרבית מניותיה. בחודשים יולי עד אוקטובר 1998 רכשה החברה מהמשיבה מוצרים בסך כולל של 13,762 ש"ח, ומסרה המחאות לכיסוי החוב. המחאות אלו לא נפרעו, החברה נקלעה לקשיים כלכליים והפכה לחדלת פירעון.

3.         המשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד החברה ונגד המערער לתשלום החוב בגין רכישת המוצרים. החברה לא כפרה בחבותה, והמחלוקת היחידה שנדונה בפני בית המשפט הינה אחריותו האישית של המערער לחובותיה של החברה.

4.         בכתב התביעה ביססה המשיבה את טענתה כי יש לחייב את המערער לשאת בחובותיה של החברה על שני אדנים: חבות אישית מכוח כללי הרמת מסך בחברות - סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; ואחריות אישית בנזיקין, בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת על המערער כלפי המשיבה.

5.         בבית משפט קמא הסכימו בעלי הדין כי המחלוקות שביניהם יוכרעו על-פי תצהירים ומסמכים שהוגשו, וללא חקירת העדים, וכך נעשה.

6.         בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי יש מקום להטיל על המערער אחריות אישית לתשלום חלק מחובותיה של החברה, בין מכוח כללי הרמת מסך ובין מכוח עקרונות האחריות האישית בנזיקין. בית המשפט מצא כי החל מחודש ספטמבר 1998 "ידע המערער, או יכל לדעת, שמצב החברה מתדרדר וכי קיים חשש של ממש שלא תוכל לקיים את חיובה כלפי הנושים, וביניהם התובעת [המשיבה - ר' ס']".

            בית המשפט ציין כי ביום 7.9.1998 סורב על-ידי הבנק שיק שמשכה החברה. ממועד סירוב זה ידע המערער כי מצב החברה מתדרדר וכי לא תוכל לפרוע את חובותיה. הואיל והמערער לא נקט כל אמצעי להזהיר את המשיבה ולהעמידה בפני הסיכונים שבהתקשרות עם החברה, החליט בית משפט קמא להטיל עליו לשאת בכל חובות החברה בגין הזמנות שבוצעו לאחר 7.9.1998. לפיכך חויב המערער לשאת בסך של 9,570 ש"ח (נכון ליום 1.12.1998) מתוך סך חובותיה של החברה, שעמדו על סך 15,319 ש"ח.

7.         בערעורו טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כשקבע כי בחודש ספטמבר 1998 ידע או יכול היה לדעת כי החברה לא תכבד את התחייבויותיה. לדבריו, החברה קיבלה אשראי מהבנק ופעלה במסגרת האשראי המאושר. ביום 7.9.1998 סורב שיק מסיבות טכניות שאינן מלמדות על מצב החברה. רק בחודש נובמבר 1998, כך טען, פעל הבנק לצמצם מסגרת האשראי וסירב לכבד שיקים של החברה. לפיכך לא ידע המערער ולא יכול לדעת, בעת ביצוע ההזמנות מהמשיבה, כי החברה לא תוכל לפרוע את חובותיה. המערער מוסיף וטוען כי עמדו לחברה טענות שונות גם נגד הבנק ונגד סירובו לכבד את השיקים, אולם בשל סיבות שונות שלא פורטו, לא פעלה החברה נגד הבנק.

8.         בטרם נתייחס לנסיבות המקרה ראוי להעיר מספר הערות לגבי אחריות אישית של מנהל או של בעל מניות בתאגיד לחובותיו, ואתייחס תחילה לאחריות אישית של נושא משרה בתאגיד.       

9.         ככלל, נושא משרה בחברה הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חב באחריות אישית לחובות החברה. יחד עם זאת ייתכנו מצבים שבהם נושא המשרה עשוי לחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים. הטלת אחריות אישית על נושא משרה שונה מ"הרמת מסך" ההתאגדות, שכן מהותה של הרמת המסך הינה התעלמות מפרגוד ההתאגדות וייחוס חובת החברה לבעלי מניותיה. לעומת זאת הטלת אחריות אישית על אורגן שומרת על עקרון האישיות הנפרדת של החברה, ומבוססת על אחריות אישית של האורגן (ראה א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך", עיוני משפט יז, 197, 214).

10.        אחריותו האישית של האורגן עשויה לצמוח מכוח אחריותו בנזיקין. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698, אומר בית המשפט:

הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר).

הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ("פרמיה" עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התזה, א' פרוקצ'יה, לעיל, 178-184). שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד, או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית).

כך יהיה מקום להטיל אחריות אישית על אורגן שהתרשל כלפי צדדים שלישיים או שניהל אתם משא ומתן בחוסר תום לב, גם אם האורגן לא היה צד להסכם (ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 723, וד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות ובניין נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673).

הטלת אחריות אישית בגין מעשה עוולה מחייבת הוכחת כל יסודות העוולה ביחס לאורגן, ואין די בקביעת מעמדו בחברה ובקביעת האחריות של החברה עצמה (ע"א 407/89 הנ"ל וכן ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים, דינים עליון סו 474, פסקה 9).

11.        הפרת החובה לניהול משא ומתן בתום לב אף היא עשויה להצדיק הטלת אחריות אישית על האורגן שניהל את המשא ומתן בשם החברה (ע"א 230/80 הנ"ל). למעשה אין כל הבדל מהותי בין הטלת אחריות אישית על אורגן שפעל בחוסר תום לב לבין הטלת אחריות אישית של כל שלוח שפעל בחוסר תום לב בניהול משא ומתן בשם שולחו (ראה א' ברק חוק השליחות כרך א, עמ' 122-125). כך ניתן גם להטיל אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד אשר ניהל משא ומתן בשם התאגיד והתקשר בשמו עם צדדים שלישיים בידיעה שהחברה לא תוכל לעמוד בתחייבויותיה ומבלי שהעמידם על הסכנה הצפויה.

12.        עם זאת אציין כי לא כל אימת שעסק נקלע לקשיים כספיים יש לצפות ממנהליו ובעליו כי יפסיקו כל פעילות ויכסו את החובות לנושים. אך טבעי וסביר כי המנהלים ובעלי העסק יעשו כל מאמץ להצילו. אולם ניסיונות אלו לא יכולים להיעשות תוך סיכונם של ספקים שונים מבלי ידיעתם. יכול נושא המשרה לפנות לספקים ולהבהיר להם כי לצורך נסיון הבראה הוא זקוק לסיוע, ולבקש לרכוש סחורה על סמך ההנחה כי יצליח לאושש את מצב החברה. ייתכן שהספקים יהיו מוכנים ליטול את הסיכון, בין ללא בטוחות נוספות ובין תוך קבלת בטוחות למיניהן. הסתרת מצבה הכספי של החברה לאשורו, כאשר סכנת חדלות הפרעון מוחשית ביותר, עשויה לעלות כדי חוסר תום לב. גם אם ניתן להבין את רצונו של מנהל להימנע ממסירת מידע על מצב החברה, מידע שמסירתו לנושים עלול למוטט כל סיכוי להבראת החברה, הרי שבחירתו של המנהל להימנע ממסירת המידע צריכה להעביר אליו את הסיכון שיצר. משמע, להטיל עליו אחריות אישית כלפי הצד השלישי שסמך על המצג שהציג.

13.        בעל עסק המושך שיקים ומוסרם לאחר, יוצר בכך מצג כי ביכולת העסק לפרוע את השיקים (ראה המרצה 377/94 (נצרת) עו"ד גולדשטיין נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8) 713). בין שמי שמסר את השיקים חתם באופן אישי על השיקים ובין שלא, די בכך שהינו בעל הידע הנוגע למצבה של החברה כדי להטיל עליו חובה להעמיד את הצד שכנגד על הסיכונים שהינו נוטל על עצמו.